פיסוק רשימות בלשון העברית
עפר אלבוחר, תשרי תשע"ז (אוק' 2016)
לשטף הקריאה נודעות השפעות שונות (פונטיות, פונולוגיות, דקדוקיות ותחביריות) על האופן בו מבטא הקורא את הטקסט הנקרא. ברצוני לדון כאן בהיבט אחד של השפעה זו, והוא השפעתו על פיסוקן של רשימות של פרטים.
חובה נעימה היא להקדים ולהודות לאישתי, יעל אלבוחר, שסייעה לי במהלך העיון והכתיבה, בדקה כמה מקביעותיי התחביריות והמציאה לי כמה מונחים תחביריים, ועל כך נתונה לה תודתי.
שנינו במשנה שבת ב' ה': "המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני גוים, מפני לסטים, מפני רוח רעה, מפני החולה שיישן, פטור"[1]. משנתנו מפרטת כמה מקרים בהם המכבה את הנר בשבת פטור. בדרך בה מפוסקת משנתנו, על הקורא לקרוא את הפתיח ולמנות את המקרה הראשון, ורק אז לשלב הפסק. ואזי עליו להוסיף ולמנות את המקרים הבאים, כשבסופו של כל אחד מהם הפסק נוסף (להלן: המבנה\התבנית השוטף\פת)[2]. האם זוהי הדרך המקובלת בלשוננו לקריאת רשימות איברים, פריטים, סעיפים וכיוצא באלה? האם לא ראוי היה לשלב הפסק ראשון מיד בתום הפתיח (להלן: המבנה\התבנית הנייח\ת), ואז למנות את המקרים הנזכרים בזה אחר זה, כשבסופו של כל אחד מהם הפסק נוסף, כדרך שמקובל להציג רשימות ממוספרות במסמכים בני ימינו? אחרי הכל, דרך זו הלוא נקוטה בידי אותו פרק משנה עצמו במקומות אחרים, כגון באומרה "וַחֲכָמִים מַתִּירִים בְּכָל הַשְּׁמָנִים, בְּשֶׁמֶן שֻׂמְשְׂמִין, בְּשֶׁמֶן אֱגוזִים, בְּשֶׁמֶן צְנונות, בְּשֶׁמֶן דָּגִים, בְּשֶׁמֶן פַּקּוּעות, בְּעִטְרָן וּבְנֵפְט".
בכדי לבדוק עניין זה לאשורו פניתי למקרא. כפי שמתברר, במקרא נוטות[3]רשימות פעמים רבות להופיע בשתי התבניות המובהקות שנימנו למעלן[4], ולפי הצורך בגיוונים שלהן:
1) המבנה הנייח נרשם בתבנית שכוללת כותרת עצמאית, כלומר, כזו שלאחריה הפסק חזק ביחס, ואזי חזרה במספר הפעמים הנדרש על מבנים, המורכבים מפרט אחד (או מקבוצת פרטים שביניהם טעמים מחברים ו\או טעמים מפסיקים חלשים ביחס), שביניהם הפסק חזק ביחס. הרי כמה דוגמאות לתבנית זו, שבהן בא הן לאחר הכותרת עצמאית והן לאחר כל אחת מקבוצות הפרטים טעם מפסיק מן הדרגה הראשונה, כלומר, אתנח או סוף-פסוק:
i. שמות כ"ה ג'-ז', "וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵֽאִתָּ֑ם" – עד כאן הכותרת – "זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת׃ וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים׃ וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַֽעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים׃ שֶׁ֖מֶן לַמָּאֹ֑ר בְּשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים׃ אַבְנֵי־שֹׁ֕הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָֽאֵפֹ֖ד וְלַחֹֽשֶׁן".
ii. ויקרא ט"ז ג'-ד', "בְּזֹ֛את יָבֹ֥א אַֽהֲרֹ֖ן אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ" – עד כאן הכותרת – "בְּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר לְחַטָּ֖את וְאַ֥יִל לְעֹלָֽה׃ כְּתֹֽנֶת־בַּ֨ד קֹ֜דֶשׁ יִלְבָּ֗שׁ וּמִֽכְנְסֵי־בַד֮ יִֽהְי֣וּ עַל־בְּשָׂרוֹ֒ וּבְאַבְנֵ֥ט בַּד֙ יַחְגֹּ֔ר וּבְמִצְנֶ֥פֶת בַּ֖ד יִצְנֹ֑ף".
iii. דברים כ"ט ט', "אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם" – עד כאן הכותרת – "רָֽאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל׃ טַפְּכֶ֣ם נְשֵׁיכֶ֔ם וְגֵ֣רְךָ֔ אֲשֶׁ֖ר בְּקֶ֣רֶב מַֽחֲנֶ֑יךָ מֵֽחֹטֵ֣ב עֵצֶ֔יךָ עַ֖ד שֹׁאֵ֥ב מֵימֶֽיךָ".
iv. כמה דוגמאות נוספות לתבנית זו מספקת לנו הפטרת קריאת התורה לשחרית של יום הכיפורים:
א. ישעיהו נ"ח ט'-י"ב, "אִם־תָּסִ֤יר מִתּֽוֹכְךָ֙ מוֹטָ֔ה שְׁלַ֥ח אֶצְבַּ֖ע וְדַבֶּר־אָֽוֶן׃ וְתָפֵ֤ק לָֽרָעֵב֙ נַפְשֶׁ֔ךָ וְנֶ֥פֶשׁ נַֽעֲנָ֖ה תַּשְׂבִּ֑יעַ" – עד כאן הכותרת – "וְזָרַ֤ח בַּחֹ֨שֶׁךְ֙ אוֹרֶ֔ךָ וַאֲפֵלָֽתְךָ֖ כַּֽצָּהֳרָֽיִם׃ וְנָֽחֲךָ֣ יְהוָה֮ תָּמִיד֒ וְהִשְׂבִּ֤יעַ בְּצַחְצָחוֹת֙ נַפְשֶׁ֔ךָ וְעַצְמֹתֶ֖יךָ יַֽחֲלִ֑יץ וְהָיִ֨יתָ֙ כְּגַ֣ן רָוֶ֔ה וּכְמוֹצָ֣א מַ֔יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְכַזְּב֖וּ מֵימָֽיו׃ וּבָנ֤וּ מִמְּךָ֙ חָרְב֣וֹת עוֹלָ֔ם מֽוֹסְדֵ֥י דוֹר־וָד֖וֹר תְּקוֹמֵ֑ם וְקֹרָ֤א לְךָ֙ גֹּדֵ֣ר פֶּ֔רֶץ מְשֹׁבֵ֥ב נְתִיב֖וֹת לָשָֽׁבֶת".
ב. ישעיהו נ"ח י"ג-י"ד, "אִם־תָּשִׁ֤יב מִשַּׁבָּת֙ רַגְלֶ֔ךָ עֲשׂ֥וֹת חֲפָצֶ֖ךָ בְּי֣וֹם קָדְשִׁ֑י וְקָרָ֨אתָ לַשַּׁבָּ֜ת עֹ֗נֶג לִקְד֤וֹשׁ יְהוָה֙ מְכֻבָּ֔ד וְכִבַּדְתּוֹ֙ מֵֽעֲשׂ֣וֹת דְּרָכֶ֔יךָ מִמְּצ֥וֹא חֶפְצְךָ֖ וְדַבֵּ֥ר דָּבָֽר" – עד כאן הכותרת – "אָ֗ז תִּתְעַנַּג֙ עַל־יְהוָ֔ה וְהִרְכַּבְתִּ֖יךָ עַל־במותי (בָּ֣מֳתֵי) אָ֑רֶץ וְהַֽאֲכַלְתִּ֗יךָ נַֽחֲלַת֙ יַֽעֲקֹ֣ב אָבִ֔יךָ".
2) המבנה השוטף נרשם בתבנית שכוללת פתיח שלאחריו הפסק חלש ביחס, ואזי חזרה במספר הפעמים הנדרש על מבנים, המורכבים מפרט אחד (או מקבוצת פרטים שביניהם טעמים מחברים ו\או טעמים מפסיקים חלשים ביחס), שביניהם הפסק חזק ביחס.הרי כמה דוגמאות לתבנית זו:
i. ויקרא כ"ג מ', "וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם בַּיּ֣וֹם הָֽרִאשׁ֗וֹן" – עד כאן הפתיח המסתיים בטעם המפסיק רביע, שמן הדרגה השלישית – "פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים וַֽעֲנַ֥ף עֵץ־עָבֹ֖ת וְעַרְבֵי־נָ֑חַל" – להפרדה בין הפרטים (או קבוצות הפרטים) משמשים טעמים מפסיקים שמן הדרגה השנייה, זקף-קטון וטרחא.
ii. דברים כ"ו י"ח, "וַֽיהוָ֞ה הֶאֱמִֽירְךָ֣ הַיּ֗וֹם" – עד כאן הפתיח המסתיים בטעם המפסיק רביע, שמן הדרגה השלישית – "לִֽהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְלִשְׁמֹ֖ר כָּל־מִצְוֹתָֽיו׃ וּֽלְתִתְּךָ֣ עֶלְי֗וֹן עַ֤ל כָּל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה לִתְהִלָּ֖ה וּלְשֵׁ֣ם וּלְתִפְאָ֑רֶת וְלִֽהְיֹתְךָ֧ עַם־קָדֹ֛שׁ לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר" – להפרדה בין הפרטים (או קבוצות הפרטים) משמשים טעמים מפסיקים שמן הדרגה הראשונה, אתנח וסוף-פסוק.
iii. גם כאן מסייעת לנו הפטרת קריאת התורה לשחרית של יום הכיפורים: ישעיהו נ"ח ו'-ז', "הֲל֣וֹא זֶה֮ צ֣וֹם אֶבְחָרֵהוּ֒" – עד כאן הפתיח המסתיים בטעם המפסיק סגולתא, שמן הדרגה השנייה – "פַּתֵּ֨חַ֙ חַרְצֻבּ֣וֹת רֶ֔שַׁע הַתֵּ֖ר אֲגֻדּ֣וֹת מוֹטָ֑ה וְשַׁלַּ֤ח רְצוּצִים֙ חָפְשִׁ֔ים וְכָל־מוֹטָ֖ה תְּנַתֵּֽקוּ׃ הֲל֨וֹא פָרֹ֤ס לָֽרָעֵב֙ לַחְמֶ֔ךָ וַֽעֲנִיִּ֥ים מְרוּדִ֖ים תָּ֣בִיא בָ֑יִת כִּֽי־תִרְאֶ֤ה עָרֹם֙ וְכִסִּית֔וֹ וּמִבְּשָֽׂרְךָ֖ לֹ֥א תִתְעַלָּֽם" – להפרדה בין הפרטים (או קבוצות הפרטים) משמשים טעמים מפסיקים שמן הדרגה הראשונה, אתנח וסוף-פסוק.
iv. תבנית הנראית כאילו היתה וריאציה קלה של התבנית הנוכחית יש בשמות ל' ל"ד, "קַח־לְךָ֣ סַמִּ֗ים" – עד כאן הפתיח המסתיים בטעם המפסיק רביע, שמן הדרגה השלישית – "נָטָ֤ף ׀ וּשְׁחֵ֨לֶת֙ וְחֶלְבְּנָ֔ה", בו נוסף אחרי "נטף" הטעם המפסיק "פסק", שמן הדרגה הרביעית, בשעה שבין "שחלת" ל"חלבנה" בא הטעם המפסיק קדמא, שמן הדרגה השלישית והחזקה יותר. אולם, אם נניח ש"סמים" מציינת דווקא סממני בושם הניתנים בקטורת, ולא מרכיבי עזר, ואם נזכור שלפי מסורת הבבלי כריתות ו' ב' "וחלבנה לגופיה אתא מפני שריחה רע", היינו שאינה אלא מרכיב עזר בקטורת ולא סממן בושם, הרי שרשימת הסמים כאן קצרצרה, ואינה כוללת אלא נטף ושחלת. הסבר זה אף יוסיף ויבהיר מדוע חוזר הפסוק על המילה "סמים" בבואו להמשיך במניין סממני הבושם, ואומר "סַמִּ֖ים וּלְבֹנָ֣ה זַכָּ֑ה" – מכיון שרשימת סממני הבושם נקטעה, הרי שנדרשת חזרה על נושא הרשימה, "סמים", לפני המשך מניינם!
אם נבדוק את הדוגמאות הנזכרות, נוכל לגלות את החוקיות הבאה:
1) התבנית הראשונה, הנייחת, זו שהולמת יותר מסמכי סיכום או דו"חות כתובים, היא זו בה ייעשה בדרך כלל שימוש כאשר:
i. הכותרת מהווה משפט שלם, שלפעמים משולבת בו מילת רמיזה (כגון "זאת") לרשימת הפרטים[5].
ii. הכותרת מהווה תנאי (פשוט או מורכב), שבהתמלאו מתקיימת רשימת הפרטים (מבנה "אם – אז").
iii. רשימת הפרטים ארוכה ביחס, ובפרט כשהיא ארוכה מכדי לבטאה במשפט יחיד.
2) בתבנית השנייה, השוטפת, זו שהולמת יותר את מרוצתם של דיבור וקריאה חופשיים, ייעשה שימוש בשאר המקרים, ובפרט כאשר:
i. הפתיח נזקק לכל אחד מן הפרטים כלמושא (ישיר או עקיף).
ii. הפתיח נזקק לכל הרשימה כאל תמורה מפרטת קצרה ביחס של ביטוי מכליל[6].
לחוקיות זו יוצאי שונים מן הכלל, ומסיבות שונות. אדגים זאת בחריגים הבאים:
1) התורה פותחת, בראשית א' א', "בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ" – המפסיק טרחא שמן הדרגה הראשונה בא לפני הפרטים, למרות שמדובר במשפט אחד ובפרטים במעמד מושא ישיר, מה שמצריך, לכאורה, את התבנית השוטפת; הסיבה לחריגה זו היא, ודאי, החגיגיות הנסוכה על הפסוק הראשון בתורה ועל עצם ההכרזה האמורה בו. ואומנם, כמה פסוקים אחר כך כבר חוזר לתוקפו הפיסוק המקובל: בראשית א' י"א, "תַּֽדְשֵׁ֤א הָאָ֨רֶץ֙ דֶּ֗שֶׁא עֵ֚שֶׂב מַזְרִ֣יעַ זֶ֔רַע עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ עַל־הָאָ֑רֶץ".
2) תהלים קט"ו ט"ו, "עֹ֝שֵׂ֗ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ" – "שמים וארץ" מחוברים, ומופרדים מן "עֹשה" באמצעות רביע-מוגרש, שוב, על חשבון התבנית השוטפת. כאן הסיבה לחריגה היא זו ש"שמים וָארץ" הריהו צירוף (על כן קמוצה ו' החיבור שבראש המילה "ארץ"!). ואכן, עמוס ה' ח', "עֹשֵׂ֨ה כִימָ֜ה וּכְסִ֗יל" – "עֹשה" מחוברת ל"כימה" באמצעות אזלא, על "כימה" בא המפסיק גריש, ושבנו לתבנית השוטפת.
על כל פנים, נקל לראות כי המשנה בה פתחנו את דיוננו הולמת דווקא את המקרה השני, שכן הפתיח נזקק בה לכל אחד מן הפרטים כאל מושא עקיף ("מתיירא מפני"), ואם כן נכון פיסוקה בסידורים ואופן קריאתה הולם.
[1] זהו נוסח המשנה ופיסוקה, במסגרת פרק "במה מדליקין", הנאמר בתפילת ערב שבת, כפי המקובל במדויקים שבין סידורי הספרדים (מבלי להביא בחשבון הבדלי פיסוק קלי ערך). בחרתי דווקא בנוסח זה, מכיון שבכוונתי לדון בדרך פיסוקו זו ובקריאתו כמתבקש מאותו פיסוק, כפי שאכן נעשה בידי קוראים שמסורת קריאה בידם.
[2]בחרתי דווקא את המובאה הנזכרת, "המכבה את הנר וגו'", מפני שיש השוגים בקריאתו על ידי שהם מוסיפים הפסק אחרי המילים "מפני שהוא מתיירא". אולם מבנה זה מופיע בפרקנו גם במקומות אחרים, ולמעשה כבר בתחילתו: "אֵין מַדְלִיקִין לא בְלֶכֶשׁ וְלא בְחוסֶן וְלא בְכַלָךְ, וְלא בִּפְתִילַת הָאִידָן וְלא בִּפְתִילַת הַמִּדְבָּר, וְלא בִירוקָה שֶׁעַל פְּנֵי הַמָּיִם, לא בְזֶפֶת וְלא בְשַׁעֲוָה, וְלא בְשֶׁמֶן קִיק וְלא בְשֶׁמֶן שְׂרֵפָה, וְלא בְאַלְיָה וְלא בְחֵלֶב".
[3] ישנם גם חריגים רבים לכך, ומהם שייזכרו להלן, אולם אין מטרתי כאן לקבוע כלל כולל לפיסוק רשימות במקרא, אלא רק להבחין בין שתי צורות מסוימות של פיסוק רשימות הנוהגות בו.
[4] שמות הטעמים הנקוטים כאן הינם השמות המקובלים בדרך כלל במסורת הספרדית, אולם מכיון שהפסוקים הובאו בכל מקום במאמר כשהם מוטעמים כהלכה, ודאי יוכל הקורא להמיר על נקלה את השמות שנקטתי בשמות המקובלים במסורתו הוא.
[5]לפעמים, אך לא תמיד: ראה לעיל החריג ישעיהו נ"ח ו'-ז'. בפיסוק המקובל בימינו היו באות נקודותיים אחרי כותרת כזו.
[6]ראה לעיל הדוגמה משמות ל' ל"ד: "סמים" הריהו הביטוי המכליל, "נטף וכו'" הריהם התמורה המפרטת.
עפר 